<h1>ספר המקח והממכר לרב האי גאון — שער כ"ח</h1>
<h2>דף מד:</h2>
מה שיש ללוקח על המוכר מדין האחריות. ותדע כי קבלת אחריות שהמוכר מקבל על עצמו הוא על ג' עניינים. הענין הראשון הוא הנקרא אחריות דנפשיה. הענין הב' הוא הנקרא אחריות דאתי מחמתיה. הענין הג' הוא הנקרא אחריות דאתי מעלמא. ותדע כי לענין מה שראוי להיות בן אחריות ומה שראוי שלא להיות בן אחריות יש בו שלשה עניינים. כגון היכא שמפרש קבלתו בפי' וכגון נמי שפי' בפי' שלא קבל אחריות כלל וכגון שלא הזכיר אחריות כלל ולא פי' בשטר אם קבל או לא קבל ודיניהם הוי על שלשה עניינים. יש מהם שיש על המוכר להחזיר הקרקע בעינו. ויש מהם שאין לו להחזיר לא דמי הקרקע ולא הקרקע, ובאלו תשעה עניינים אתה מוצא כל דין אחריות שבעולם. ותדע דמה שראוי להיות אחריות עליו ומה שאין אחריות עליו שהן שלשה עניינים כך הוא. הראשון כגון שקבל בפי' אחריותו עליו דודאי וברור כך הוא כמו שקבל. השני כגון שפי' בפי' ע"מ שאין לך עלי אחריות דודאי אין עליו אחריות מאחר שפי' ומאחר שנתרצה הלוקח בכך דכל מה שמתנה בזה הענין הולך הוא אחר תנאו. השלישי כגון שלא פי' אם קבל אם לא קבל אבל מכר סתם דהתם ודאי דין הוא שיהא האחריות על המוכר לפי שנטל את ממונו ולפי שנטילת ממון הוא הוי אחריות ללוקח יש מן הדין על הסופר ועל העדים כיון שרואים שנטל ממונו שיכתבו אחריות בשטר ואם נמצא השטר בלא אחריות והוא סתם כגון שלא פי' אם קבל אם לא קבל אפי' הכי אחריותו עליו דאמרינן טעות סופר הוא דאמר רבא [ב"מ ט"ו ע"ב] הלכתא אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר דאין אנו דנין שלא יהא אחריותו עליו אלא כגון שפי' בפי' ע"מ שאין לך עלי אחריות (לפי שאנו דמי) [לפיכך מי] שאבד שטר מקחו וחוזרים וכותבים לו שטר אחר לא אמרו שיכתוב סתם בלא אחריות ויהא דיה לה בכך אלא צריך לפרש בתוך גופו של שטר אין ללוקח הזה שיגבה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין אבל כתבנו לו זה השטר כדי שיודע שהשדה לקוחה היא לו כדגר' [ב"ב קס"ח ע"ב] מי שבא ואמר אבד שטר חובי אף על פי שאמרו העדים כתבנו וחתמנו לו ונתננו לו אין כותבין לו שטר חוב במה דברים אמורים בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבים חוץ מן האחריות שבו ומפר' [שם קס"ט ע"ב] היכי כתבינן ליה אמר רב נחמן כתבינן ליה שטרא דנן דכתבנוה לא למגבא ביה לא ממשעבדי ולא מבני חרי אלא כי היכי דתיקום ארעא ביד לוקח ואמר רפרם זאת אומרת אחריות טעות סופר הוא וטעמא דכתיב ליה הכי הא לא כתיב ליה הכי טריף.
ומה שהזכרנו בתחלת השער שלשה עניינים שאתה מוצא באחריות כך הם. הראשון מי שקבל עליו אחריות דנפשיה יש לו הנאה בדבר זה שהמוכר עצמו אינו יכול לערער על הלוקח בשום פנים שבעולם אם היה אותו קנין קנין שלם ללוקח אבל לא היה אותו קנין קנין שלם ללוקח הרי זה ראוי להחזיר הדמים. ואתה מוצא ענין זה כגון שמכר נכסים של אביו בחיי אביו על אותו הדרך שהיה לו למכור והתנה שאם יערער אביו בדבר זה שלא יחזיר לו הדמים ואחר כך מת אביו וירש אותו, ותדע שאם לא הזכיר וקבל בפי' אחריות דנפשיה או כגון שלא פי' אם יערער הוא בעצמו על המקח או אם לא יערער לא פי' בדבר זה כלום אלא שאמר אם יערער אבי לא אסלק ערעורו ולעולם אחריות דנפשיה לא כך ולא כך לא הזכירו אף על פי שהיה לו לאביו להחזיר אותו מקח מ"מ כיון שלא החזיר והוא היום במקום אביו לאחר מיתת אביו אינו ראוי לבטל לפי שאחריות דנפשיה מקובל הוא עליו כל זמן שלא פי' בפי' שאם ארצה אני בעצמי לערער שאוכל לערער עליו. אבל מכר אותו הבן את המכר בדרך שאין כח בידו למכור דהתם ודאי לא קנאו הלוקח ויש בידו להחזיר את המקח לעצמו והוא יחזיר לו את הדמים. ואנו צריכים לפרש בזה המקום פי' מבואר, תדע דכל מי שנוטל דמים במכר שהוא מוכר ואותו מכר אין מתקיים ללוקח כגון שהוא בענין שראוי לבטלו, הממון שנתן הוא הערב בעצמו וצריך שיחזיר לו את דמיו אלא אם פי' בפי' ע"מ שלא אחזיר לך את הדמים, וכמו כן זה הבן כל היכא שהוא מוכר בנכסי אביו בדרך שאין מתקיים המקח שלא פי' ע"מ שלא אחזיר הדמים אף על פי שאלו היה האב מחזיר את המקח הוא לא היה מחזיר את הדמים, מ"מ כיון שהוא עומד במקום אביו ויכול להחזיר המקח כמו שהיה אביו מחזירה אפילו הכי צריך להחזיר את הדמים אם לא פי' בפי' אחריות דנפשיה שאם אערער אני בעצמי לא אחזיר הדמים כדגר' [כתובות צ"א ע"ב] ההוא גברא דזבנה לכתובתה דאימיה בטובת הנאה א"ל אם אתיא אם ומערערה לא מפצינא לך שכיבא אימיה ולא ערערה אתא הוא וקא מערער סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אימיה קאי א"ל רבא נהי דאחריות דאימיה לא קביל אחריות דנפשיה קבולי קביל, וכ"ש טובת הנאה כגון שאדם מוכר חפץ לחברו ע"מ שלא יצילנו מיד בעליו אם יערער בו עליו. השני. מי שקבל עליו אחריות דאתי מחמתיה אם בא ב"ח של מוכר לתבוע את הלוקח דין הוא שיסלק אותו המוכר ויש נמי עליו אחריות כמו שפי'. הג'. מי שמקבל עליו אחריות דעלמא יש עליו אחריות דנפשיה ואחריות כל מי שיצא ויערער על אותו קרקע וזהו כלל האחריות. ותדע דמי שמכר קרקע ע"מ שאין עליו אחריות בלשון סתם כגון שלא פי' איזהו מן השלשה שפי' אין אנו דנים דאחריות דנפשיה לא קבל עליו ולעולם המוכר בעצמו אינו יכול לערער וכגון שמכר ראובן לשמעון קרקע ע"מ שאין עליו אחריות וחזר ראובן ולקחו משמעון באחריות ובא ב"ח דראובן ונטל אותו מראובן בחובו אין כח ביד ראובן לומר לשמעון דחה מעלי ב"ח זה שאעפ"י שמכרו ראובן לשמעון שלא באחריות כיון דסתם היה ולא פי' בו אחריות דנפשיה דין הוא שיהא אחריות דנפשיה עליו היכא שהוא בנפשו תובע אותו לשמעון, אבל אלו מכר אותו קרקע לאדם אחר או שנשאר ביד שמעון ובא ב"ח דראובן וקא טריף ליה הדין עמו לפי שאין אחריות דאתי מחמתיה על ראובן אלא אחריות דנפשיה בלבד, וכל היכא שמכר שלא באחריות סתם כי האי גונא ובא ב"ח וטרפה אין לו להחזיר את הדמים וכמו כן אם בא מערער דעלמא והוציא את הקרקע כדינו מיד הלוקח אין על המוכר להחזיר את הדמים כיון שמכרו שלא באחריות כדגר' [ב"ב מ"ד ע"ב] אמר רב פפא אע"ג דאמור רבנן המוכר שדהו שלא באחריות ובא בעל חובו וטרפה אינו חוזר עליו, נמצאת שאינו שלו חוזר עליו ורב זביד אמר אפילו נמצאת שאינו שלו אינו חוזר עליו דא"ל להכי טרחי וזבני לך שלא באחריות, אבל ראובן שמכר שדה שירש מיעקב אביו לשמעון שלא באחריות ואח"כ חזר ראובן ולקחה משמעון באחריות ובא ב"ח מיעקב ורוצה לטורפה דין הוא שיחזור ראובן על שמעון שיסלק שמעון לאותו ב"ח לפי שב"ח דיעקב כמערער דעלמא הוי ולא יכניס אותו בכלל מערער דנפשיה כדגר' [כתובות צ"א ע"ב] אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות ואתא ב"ח דראובן וקטריף לה מיניה דינא הוא דאתי שמעון ומפצי ליה, א"ל רבא נהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה אחריות דנפשיה קבולי קביל עליה, ומודה רבא בראובן שירש שדה מיעקב ומכרה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות ואתא ב"ח דיעקב וקטריף ליה מיניה דינא דאזיל שמעון ומפצי ליה מ"ט ב"ח דיעקב כב"ח דעלמא הוי. ולעולם כל היכא שאמר שלא באחריות סתם דין הוא שיקבל אחריות דנפשיה אלא לא פי' אותו בפי' שלא יקבל.
והיכא שקבל עליו אחריות ולא פירש לא אחריות דאתי מחמתיה ולא אחריות דעלמא אין עליו לסלק לא ב"ח דאתי מחמתיה ולא ב"ח דעלמא. והיכא שקבל עליו אחריות דאתי מחמתיה אין עליו לסלק מערער שיבא עליו אבל יש עליו לסלק ב"ח דידיה ואחריות דנפשיה, ואם תשאל מאי משמע דאחריות דאתי מחמתיה זה הוא ב"ח דידיה ואחריות דעלמא זה הוא מערער מדגרסינן [ב"ב מ"ב ע"ב] אמר שמואל השותפים מחזיקין זה לזה ומעידין זה לזה ומקשינן אמאי נוגעין בעדותן הוא ותרצנו כגון שסלק נפשו מאותה שדה וקבל עליו, ומקשינן אחריות דמאן אי אחריות דעלמא כל שכן דניחא ליה, אלא אחריות דאתי מחמתיה מכאן אתה למד דאחריות דעלמא זה הוא מערער דאלו היה מקבל אחריותו הוה ליה נוגע בעדותו ואלו לא קבל אחריות דאתיא מחמתיה הוה ליה נוגע בעדות מפני שרוצה להעמיד בפני ב"ח, דהכי מקשינן וכי קנו מידו הרי מעמידה בפני בעל חובו ואמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל המוכר שדה לחברו לא יעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו ונסתלקה אותה קושיא בדקביל עליה אחריות דאתי מחמתיה זה הוא בעל חובו, ונמצא דכל היכא דקביל עליה אחריות דאתי מחמתיה יש מן הדין על המוכר לפצות בעל חובו ולסלקו ואין יכול לטעון ב"ח למוכר ולא אבא עמך לדין דלאו בעל דברים דידי את, אלא כל זמן שירצה המוכר לאשתעויי דינא בהדיה בין שקבל עליו אחריות בין שלא קבל עליו אחריות מצי לאשתעויי דינא בהדיה כדגר' [ב"מ י"ד ע"א] אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא ב"ח דראובן וקטריף ליה מיניה דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את מ"ט דא"ל אי מפקת מיניה עלי הדר, איכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי דא"ל לא ניחא לי דתהוי לשמעון תרעומת עלואי.
ויש על המוכר שיסלק ב"ח בזוזי ולעולם כל היכא שיש עם הלוה מה שיפרע חובו ממנו לא כל הימנו שיחזור על מה שמכר בשום ענין שבעולם כדגר' [גיטין מ"ח ע"ב] אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זיבורית ולעולם יש על המוכר לפצות בעל חובו ולהדיחו מעל הקרקע ושישאר הקרקע ביד הלוקח, ואם לא היה ביד המוכר לפצות אותו בני חורין כגון שלא היה לו לאותה שעה מה שיפרע לו הרי מן הדין על המוכר שיחזיר את הדמים על עצמו בחוב עד שיפרע והיכא שהשביח הקרקע נמי ונטל אותו ב"ח בחובו יש על המוכר לפרוע אותו שבח והיכא שהיה אותו שבח יתר על חובו של ב"ח דאין אתה מוצא זה הענין שאם יש שם יתרות על חובו שיטול אותו ב"ח אלא כגון שהיה אותו שדה אפותיקי לו וכמו שפי' [בשער כ"ז] יש ללוקח שעור הוצאתו על המלוה ומה שיוסיף השבח בקרקע על שעור הוצאה הוי דין הלוקח עם המוכר וישלם לו אותו יתרות כמו שפי' למעלה [שם] המוכר שדה לחבירו ובא בעל חוב וטרפה אם השבח יתר על ההוצאה נוטל את ההוצאה מב"ח ואת השבח מבעל הקרקע ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שעור שבח מבעל חוב והעמדנוה כגון שהיה אפותיקי ולכך נוטל היתירות על חובו, וכמו כן נמי אם רצה הלוקח ונתן הדמים לב"ח בדמי הקרקע יש לו ללוקח שיתבע אותן דמים מן המוכר, אבל אם יש חמוד ללוקח על הקרקע והוסיף דמים על מה ששוה כדי שלא יצא הקרקע מידו אין לו על המוכר אלא דמי הקרקע שהיה שוה ואין לו עליו ממה שהוסיף הוא על הקרקע כלום כדגר' [כתובות צ"א ע"ב] ההוא גברא דהוו מסקין ביה אלפא זוזי הוו ליה תרי אפדני זבינינהו חד בחמש מאה וחד בחמש מאה אתא בעל חוב טרפא לחד מינייהו והדר אתא וקטריף ליה לאידך א"ל לוקח אי שויא לך אלפא זוזי לחיי ואי לא שקיל אלפא זוזי ואסתלק ולמסקנא אמרינן טרפא במאי כתבינן רבינא אמר באלפא רב עוירא אמר בחמש מאה והלכתא בחמש מאה. השני. היכא שקבל עליו אחריות דעלמא הדין עליו שיפרע המוכר ללוקח מה שנטל ממנו מן הדמי[ם] לאחר שנראה דין המערער ששלו הוא בדין ואם יוכל המוכר ליקח אותה בדמיה מאותו מערער שהוציא אותה בדין הרי יפה ואם לא ירצה המערער למכור אותה אין על המוכר להוסיף וליתן בה כל מה שתובע המערער כדי להעמידה ביד הלוקח אלא הרי זה מחזיר לו את דמיו שנטל ממנו. ויש על המוכר נמי לתת דמי השבח שהשביח הקרקע ע"ד הידוע כדגר' [ב"מ ט"ו ע"א] אמר רבא הלכתא המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו (ו)יש לו מעות ויש לו שבח הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו וזה הענין בביאור בשער דלקמן. השלישי היכא שקבל עליו אחריות דנפשיה אין למוכר שיתבע את הלוקח בשום פנים ועל הדרך כלו שפירשנו לעיל, או שיחזיר את הדמים אם נטל את הקרקע על אותו ענין שבארנו ועל זה הענין היא הלכתו של אחריות. אבל צריכים אנו להשלים בו באיזה ענין צריך להיות קבלת האחריות דתדע דדינו צריך להיות או שיקבל בפירוש ויוציא בשפתיו או שישתוק, אבל קנין או כתיבת השטר והדומה להם לענין קבלת האחריות אינו צריך אלא אי הוי בענין אחר כגון שמכר הקרקע ובשעת המכירה פי' בפי' להיות שלא באחריות ולאחר מיכן נתרצה המוכר מאליו לקבל עליו אחריות לא יתכן אלא בקנין או בכתיבה ולא די לו באמירה כדגר' [שם ס"ה ע"ב] ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה שלא באחריות חזייה דהוה קא עציב א"ל אמאי עציבת אי טרפי לה מינך מגבינא לך שבחא שופרא ופירא, אמר אמימר פטומי מילי הוא א"ל רב אשי לאמימר והא אמר רבא מדעתי א"ל נעשה כמאן דא"ל מדעתי אתמר וכבר פירשתי זה הענין בשער (הראשון) [י"ח] שהוא בזה החבור. ולעולם אי אתה מוצא שיהא צריך אחריות אלא לקיחת הקרקעות כי לפיכך נקראו נכסים שיש להם אחריות ונקראו המטלטלים נכסים שאין להם אחריות לפי שב"ח אין לו שום טרפא אלא מן הקרקע. וכמו כן אם מכר קרקע לחברו באחריות ובא גזלן כותי ונטלה ממנו אין על המוכר שישלם לו ולא כלום כדגר' [ב"ב מ"ה ע"א] מכריז רבא ואיתימא רב פפא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי בר ישראל דזבין ליה חמרא לישראל חבריה ואתא כותי וקא אניס ליה מיניה דינא הוא דמפצי ליה מיניה ושקלינן וטרינן בה ואסיקנא אמימר אמר אפי' כלהו נמי לא דמדע ידעי דסתם עמלקי אנס הוא דכתיב [תהלים קמ"ד] אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר. ולעולם כל היכא שערער מערער על אותו מכר ונודע שנגנב דין הוא שיטול את שלו וכמו שאפרש לאח"כ בזה החבור ויש על המוכר שגנבו שיחזיר [ל]לוקח הדמים שנטל ממנו.
<h2>דף קסח:</h2>
מה שיש ללוקח על המוכר מדין האחריות. ותדע כי קבלת אחריות שהמוכר מקבל על עצמו הוא על ג' עניינים. הענין הראשון הוא הנקרא אחריות דנפשיה. הענין הב' הוא הנקרא אחריות דאתי מחמתיה. הענין הג' הוא הנקרא אחריות דאתי מעלמא. ותדע כי לענין מה שראוי להיות בן אחריות ומה שראוי שלא להיות בן אחריות יש בו שלשה עניינים. כגון היכא שמפרש קבלתו בפי' וכגון נמי שפי' בפי' שלא קבל אחריות כלל וכגון שלא הזכיר אחריות כלל ולא פי' בשטר אם קבל או לא קבל ודיניהם הוי על שלשה עניינים. יש מהם שיש על המוכר להחזיר הקרקע בעינו. ויש מהם שאין לו להחזיר לא דמי הקרקע ולא הקרקע, ובאלו תשעה עניינים אתה מוצא כל דין אחריות שבעולם. ותדע דמה שראוי להיות אחריות עליו ומה שאין אחריות עליו שהן שלשה עניינים כך הוא. הראשון כגון שקבל בפי' אחריותו עליו דודאי וברור כך הוא כמו שקבל. השני כגון שפי' בפי' ע"מ שאין לך עלי אחריות דודאי אין עליו אחריות מאחר שפי' ומאחר שנתרצה הלוקח בכך דכל מה שמתנה בזה הענין הולך הוא אחר תנאו. השלישי כגון שלא פי' אם קבל אם לא קבל אבל מכר סתם דהתם ודאי דין הוא שיהא האחריות על המוכר לפי שנטל את ממונו ולפי שנטילת ממון הוא הוי אחריות ללוקח יש מן הדין על הסופר ועל העדים כיון שרואים שנטל ממונו שיכתבו אחריות בשטר ואם נמצא השטר בלא אחריות והוא סתם כגון שלא פי' אם קבל אם לא קבל אפי' הכי אחריותו עליו דאמרינן טעות סופר הוא דאמר רבא [ב"מ ט"ו ע"ב] הלכתא אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר דאין אנו דנין שלא יהא אחריותו עליו אלא כגון שפי' בפי' ע"מ שאין לך עלי אחריות (לפי שאנו דמי) [לפיכך מי] שאבד שטר מקחו וחוזרים וכותבים לו שטר אחר לא אמרו שיכתוב סתם בלא אחריות ויהא דיה לה בכך אלא צריך לפרש בתוך גופו של שטר אין ללוקח הזה שיגבה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין אבל כתבנו לו זה השטר כדי שיודע שהשדה לקוחה היא לו כדגר' [ב"ב קס"ח ע"ב] מי שבא ואמר אבד שטר חובי אף על פי שאמרו העדים כתבנו וחתמנו לו ונתננו לו אין כותבין לו שטר חוב במה דברים אמורים בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבים חוץ מן האחריות שבו ומפר' [שם קס"ט ע"ב] היכי כתבינן ליה אמר רב נחמן כתבינן ליה שטרא דנן דכתבנוה לא למגבא ביה לא ממשעבדי ולא מבני חרי אלא כי היכי דתיקום ארעא ביד לוקח ואמר רפרם זאת אומרת אחריות טעות סופר הוא וטעמא דכתיב ליה הכי הא לא כתיב ליה הכי טריף.
ומה שהזכרנו בתחלת השער שלשה עניינים שאתה מוצא באחריות כך הם. הראשון מי שקבל עליו אחריות דנפשיה יש לו הנאה בדבר זה שהמוכר עצמו אינו יכול לערער על הלוקח בשום פנים שבעולם אם היה אותו קנין קנין שלם ללוקח אבל לא היה אותו קנין קנין שלם ללוקח הרי זה ראוי להחזיר הדמים. ואתה מוצא ענין זה כגון שמכר נכסים של אביו בחיי אביו על אותו הדרך שהיה לו למכור והתנה שאם יערער אביו בדבר זה שלא יחזיר לו הדמים ואחר כך מת אביו וירש אותו, ותדע שאם לא הזכיר וקבל בפי' אחריות דנפשיה או כגון שלא פי' אם יערער הוא בעצמו על המקח או אם לא יערער לא פי' בדבר זה כלום אלא שאמר אם יערער אבי לא אסלק ערעורו ולעולם אחריות דנפשיה לא כך ולא כך לא הזכירו אף על פי שהיה לו לאביו להחזיר אותו מקח מ"מ כיון שלא החזיר והוא היום במקום אביו לאחר מיתת אביו אינו ראוי לבטל לפי שאחריות דנפשיה מקובל הוא עליו כל זמן שלא פי' בפי' שאם ארצה אני בעצמי לערער שאוכל לערער עליו. אבל מכר אותו הבן את המכר בדרך שאין כח בידו למכור דהתם ודאי לא קנאו הלוקח ויש בידו להחזיר את המקח לעצמו והוא יחזיר לו את הדמים. ואנו צריכים לפרש בזה המקום פי' מבואר, תדע דכל מי שנוטל דמים במכר שהוא מוכר ואותו מכר אין מתקיים ללוקח כגון שהוא בענין שראוי לבטלו, הממון שנתן הוא הערב בעצמו וצריך שיחזיר לו את דמיו אלא אם פי' בפי' ע"מ שלא אחזיר לך את הדמים, וכמו כן זה הבן כל היכא שהוא מוכר בנכסי אביו בדרך שאין מתקיים המקח שלא פי' ע"מ שלא אחזיר הדמים אף על פי שאלו היה האב מחזיר את המקח הוא לא היה מחזיר את הדמים, מ"מ כיון שהוא עומד במקום אביו ויכול להחזיר המקח כמו שהיה אביו מחזירה אפילו הכי צריך להחזיר את הדמים אם לא פי' בפי' אחריות דנפשיה שאם אערער אני בעצמי לא אחזיר הדמים כדגר' [כתובות צ"א ע"ב] ההוא גברא דזבנה לכתובתה דאימיה בטובת הנאה א"ל אם אתיא אם ומערערה לא מפצינא לך שכיבא אימיה ולא ערערה אתא הוא וקא מערער סבר רמי בר חמא למימר איהו במקום אימיה קאי א"ל רבא נהי דאחריות דאימיה לא קביל אחריות דנפשיה קבולי קביל, וכ"ש טובת הנאה כגון שאדם מוכר חפץ לחברו ע"מ שלא יצילנו מיד בעליו אם יערער בו עליו. השני. מי שקבל עליו אחריות דאתי מחמתיה אם בא ב"ח של מוכר לתבוע את הלוקח דין הוא שיסלק אותו המוכר ויש נמי עליו אחריות כמו שפי'. הג'. מי שמקבל עליו אחריות דעלמא יש עליו אחריות דנפשיה ואחריות כל מי שיצא ויערער על אותו קרקע וזהו כלל האחריות. ותדע דמי שמכר קרקע ע"מ שאין עליו אחריות בלשון סתם כגון שלא פי' איזהו מן השלשה שפי' אין אנו דנים דאחריות דנפשיה לא קבל עליו ולעולם המוכר בעצמו אינו יכול לערער וכגון שמכר ראובן לשמעון קרקע ע"מ שאין עליו אחריות וחזר ראובן ולקחו משמעון באחריות ובא ב"ח דראובן ונטל אותו מראובן בחובו אין כח ביד ראובן לומר לשמעון דחה מעלי ב"ח זה שאעפ"י שמכרו ראובן לשמעון שלא באחריות כיון דסתם היה ולא פי' בו אחריות דנפשיה דין הוא שיהא אחריות דנפשיה עליו היכא שהוא בנפשו תובע אותו לשמעון, אבל אלו מכר אותו קרקע לאדם אחר או שנשאר ביד שמעון ובא ב"ח דראובן וקא טריף ליה הדין עמו לפי שאין אחריות דאתי מחמתיה על ראובן אלא אחריות דנפשיה בלבד, וכל היכא שמכר שלא באחריות סתם כי האי גונא ובא ב"ח וטרפה אין לו להחזיר את הדמים וכמו כן אם בא מערער דעלמא והוציא את הקרקע כדינו מיד הלוקח אין על המוכר להחזיר את הדמים כיון שמכרו שלא באחריות כדגר' [ב"ב מ"ד ע"ב] אמר רב פפא אע"ג דאמור רבנן המוכר שדהו שלא באחריות ובא בעל חובו וטרפה אינו חוזר עליו, נמצאת שאינו שלו חוזר עליו ורב זביד אמר אפילו נמצאת שאינו שלו אינו חוזר עליו דא"ל להכי טרחי וזבני לך שלא באחריות, אבל ראובן שמכר שדה שירש מיעקב אביו לשמעון שלא באחריות ואח"כ חזר ראובן ולקחה משמעון באחריות ובא ב"ח מיעקב ורוצה לטורפה דין הוא שיחזור ראובן על שמעון שיסלק שמעון לאותו ב"ח לפי שב"ח דיעקב כמערער דעלמא הוי ולא יכניס אותו בכלל מערער דנפשיה כדגר' [כתובות צ"א ע"ב] אמר רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות ואתא ב"ח דראובן וקטריף לה מיניה דינא הוא דאתי שמעון ומפצי ליה, א"ל רבא נהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה אחריות דנפשיה קבולי קביל עליה, ומודה רבא בראובן שירש שדה מיעקב ומכרה לשמעון שלא באחריות וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות ואתא ב"ח דיעקב וקטריף ליה מיניה דינא דאזיל שמעון ומפצי ליה מ"ט ב"ח דיעקב כב"ח דעלמא הוי. ולעולם כל היכא שאמר שלא באחריות סתם דין הוא שיקבל אחריות דנפשיה אלא לא פי' אותו בפי' שלא יקבל.
והיכא שקבל עליו אחריות ולא פירש לא אחריות דאתי מחמתיה ולא אחריות דעלמא אין עליו לסלק לא ב"ח דאתי מחמתיה ולא ב"ח דעלמא. והיכא שקבל עליו אחריות דאתי מחמתיה אין עליו לסלק מערער שיבא עליו אבל יש עליו לסלק ב"ח דידיה ואחריות דנפשיה, ואם תשאל מאי משמע דאחריות דאתי מחמתיה זה הוא ב"ח דידיה ואחריות דעלמא זה הוא מערער מדגרסינן [ב"ב מ"ב ע"ב] אמר שמואל השותפים מחזיקין זה לזה ומעידין זה לזה ומקשינן אמאי נוגעין בעדותן הוא ותרצנו כגון שסלק נפשו מאותה שדה וקבל עליו, ומקשינן אחריות דמאן אי אחריות דעלמא כל שכן דניחא ליה, אלא אחריות דאתי מחמתיה מכאן אתה למד דאחריות דעלמא זה הוא מערער דאלו היה מקבל אחריותו הוה ליה נוגע בעדותו ואלו לא קבל אחריות דאתיא מחמתיה הוה ליה נוגע בעדות מפני שרוצה להעמיד בפני ב"ח, דהכי מקשינן וכי קנו מידו הרי מעמידה בפני בעל חובו ואמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל המוכר שדה לחברו לא יעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו ונסתלקה אותה קושיא בדקביל עליה אחריות דאתי מחמתיה זה הוא בעל חובו, ונמצא דכל היכא דקביל עליה אחריות דאתי מחמתיה יש מן הדין על המוכר לפצות בעל חובו ולסלקו ואין יכול לטעון ב"ח למוכר ולא אבא עמך לדין דלאו בעל דברים דידי את, אלא כל זמן שירצה המוכר לאשתעויי דינא בהדיה בין שקבל עליו אחריות בין שלא קבל עליו אחריות מצי לאשתעויי דינא בהדיה כדגר' [ב"מ י"ד ע"א] אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא ב"ח דראובן וקטריף ליה מיניה דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את מ"ט דא"ל אי מפקת מיניה עלי הדר, איכא דאמרי אפילו שלא באחריות נמי דא"ל לא ניחא לי דתהוי לשמעון תרעומת עלואי.
ויש על המוכר שיסלק ב"ח בזוזי ולעולם כל היכא שיש עם הלוה מה שיפרע חובו ממנו לא כל הימנו שיחזור על מה שמכר בשום ענין שבעולם כדגר' [גיטין מ"ח ע"ב] אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זיבורית ולעולם יש על המוכר לפצות בעל חובו ולהדיחו מעל הקרקע ושישאר הקרקע ביד הלוקח, ואם לא היה ביד המוכר לפצות אותו בני חורין כגון שלא היה לו לאותה שעה מה שיפרע לו הרי מן הדין על המוכר שיחזיר את הדמים על עצמו בחוב עד שיפרע והיכא שהשביח הקרקע נמי ונטל אותו ב"ח בחובו יש על המוכר לפרוע אותו שבח והיכא שהיה אותו שבח יתר על חובו של ב"ח דאין אתה מוצא זה הענין שאם יש שם יתרות על חובו שיטול אותו ב"ח אלא כגון שהיה אותו שדה אפותיקי לו וכמו שפי' [בשער כ"ז] יש ללוקח שעור הוצאתו על המלוה ומה שיוסיף השבח בקרקע על שעור הוצאה הוי דין הלוקח עם המוכר וישלם לו אותו יתרות כמו שפי' למעלה [שם] המוכר שדה לחבירו ובא בעל חוב וטרפה אם השבח יתר על ההוצאה נוטל את ההוצאה מב"ח ואת השבח מבעל הקרקע ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שעור שבח מבעל חוב והעמדנוה כגון שהיה אפותיקי ולכך נוטל היתירות על חובו, וכמו כן נמי אם רצה הלוקח ונתן הדמים לב"ח בדמי הקרקע יש לו ללוקח שיתבע אותן דמים מן המוכר, אבל אם יש חמוד ללוקח על הקרקע והוסיף דמים על מה ששוה כדי שלא יצא הקרקע מידו אין לו על המוכר אלא דמי הקרקע שהיה שוה ואין לו עליו ממה שהוסיף הוא על הקרקע כלום כדגר' [כתובות צ"א ע"ב] ההוא גברא דהוו מסקין ביה אלפא זוזי הוו ליה תרי אפדני זבינינהו חד בחמש מאה וחד בחמש מאה אתא בעל חוב טרפא לחד מינייהו והדר אתא וקטריף ליה לאידך א"ל לוקח אי שויא לך אלפא זוזי לחיי ואי לא שקיל אלפא זוזי ואסתלק ולמסקנא אמרינן טרפא במאי כתבינן רבינא אמר באלפא רב עוירא אמר בחמש מאה והלכתא בחמש מאה. השני. היכא שקבל עליו אחריות דעלמא הדין עליו שיפרע המוכר ללוקח מה שנטל ממנו מן הדמי[ם] לאחר שנראה דין המערער ששלו הוא בדין ואם יוכל המוכר ליקח אותה בדמיה מאותו מערער שהוציא אותה בדין הרי יפה ואם לא ירצה המערער למכור אותה אין על המוכר להוסיף וליתן בה כל מה שתובע המערער כדי להעמידה ביד הלוקח אלא הרי זה מחזיר לו את דמיו שנטל ממנו. ויש על המוכר נמי לתת דמי השבח שהשביח הקרקע ע"ד הידוע כדגר' [ב"מ ט"ו ע"א] אמר רבא הלכתא המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו (ו)יש לו מעות ויש לו שבח הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו וזה הענין בביאור בשער דלקמן. השלישי היכא שקבל עליו אחריות דנפשיה אין למוכר שיתבע את הלוקח בשום פנים ועל הדרך כלו שפירשנו לעיל, או שיחזיר את הדמים אם נטל את הקרקע על אותו ענין שבארנו ועל זה הענין היא הלכתו של אחריות. אבל צריכים אנו להשלים בו באיזה ענין צריך להיות קבלת האחריות דתדע דדינו צריך להיות או שיקבל בפירוש ויוציא בשפתיו או שישתוק, אבל קנין או כתיבת השטר והדומה להם לענין קבלת האחריות אינו צריך אלא אי הוי בענין אחר כגון שמכר הקרקע ובשעת המכירה פי' בפי' להיות שלא באחריות ולאחר מיכן נתרצה המוכר מאליו לקבל עליו אחריות לא יתכן אלא בקנין או בכתיבה ולא די לו באמירה כדגר' [שם ס"ה ע"ב] ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה שלא באחריות חזייה דהוה קא עציב א"ל אמאי עציבת אי טרפי לה מינך מגבינא לך שבחא שופרא ופירא, אמר אמימר פטומי מילי הוא א"ל רב אשי לאמימר והא אמר רבא מדעתי א"ל נעשה כמאן דא"ל מדעתי אתמר וכבר פירשתי זה הענין בשער (הראשון) [י"ח] שהוא בזה החבור. ולעולם אי אתה מוצא שיהא צריך אחריות אלא לקיחת הקרקעות כי לפיכך נקראו נכסים שיש להם אחריות ונקראו המטלטלים נכסים שאין להם אחריות לפי שב"ח אין לו שום טרפא אלא מן הקרקע. וכמו כן אם מכר קרקע לחברו באחריות ובא גזלן כותי ונטלה ממנו אין על המוכר שישלם לו ולא כלום כדגר' [ב"ב מ"ה ע"א] מכריז רבא ואיתימא רב פפא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי בר ישראל דזבין ליה חמרא לישראל חבריה ואתא כותי וקא אניס ליה מיניה דינא הוא דמפצי ליה מיניה ושקלינן וטרינן בה ואסיקנא אמימר אמר אפי' כלהו נמי לא דמדע ידעי דסתם עמלקי אנס הוא דכתיב [תהלים קמ"ד] אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר. ולעולם כל היכא שערער מערער על אותו מכר ונודע שנגנב דין הוא שיטול את שלו וכמו שאפרש לאח"כ בזה החבור ויש על המוכר שגנבו שיחזיר [ל]לוקח הדמים שנטל ממנו.
